I
אין בו דבר שלם.
אין בשר חי על גופו.
הכול היה מכה,
הכול נהיה פצע.
איפה שהייתה עור,
נשאר אפר.
איפה שהייתה מבט,
נבקעה דממה.
איפה שהיה נשימה,
עווית בלי אוויר.
לבו לא פועם,
הוא רועד.
זיכרונו לא זוכר,
הוא נאנח.
גופו לא נופל,
הוא זוחל.
צללו לא הולך אחריו,
הוא מקדים אותו.
II
היכן עוד אפשר להכותו?
איזה פינה בגופו
נותרה בלי כאב?
מי יכול לשאת לב
שאינו חדל להישבר?
בלי זוהר,
אבק חסר צורה,
בשר אילם,
צלקת של אדם
שהאהבה שכחה.
הרואה אותו
שולף את נשמתו מעיניו,
בורח פנימה,
נוגע בתהום שלו.
אין בו יופי,
אין אור שמעיר געגוע.
דמותו דוחה את המבט,
נוכחותו קורעת את הרצון.
עטוף בבוז,
לבוש בנטישה,
נעול בבוץ החרפה.
III
איש הכאבים,
יודע כל השברים,
דייר הייסורים,
קדוש הדמעה.
הוא נשאר...
לא מכוח,
אלא מחורבן.
פניו נעוצים בעפר,
בלי תקווה לשום דבר.
כמזבח
לפחד,
לנטישה.
חשבו שנמחק.
מחקו את שמו.
רמסו את זכרו.
ככלי שבור נולד.
קיומו – כישלון.
השליכוהו מחוץ לקבר,
כעובר שנפל,
כגופה מצחינה
שהתולעים אוכלות.
IV
האור האחרון,
שהיה שמחתו,
נהפך לאימה.
וכל היום
הוא לילה
שאינו נגמר.
נופל,
ממשיך ללכת.
נרדף,
שומר על שתיקה.
נשא את כאב הכול,
ואיש לא הביט בו.
גופו היה עונש,
הליכתו – אימה.
והוא,
האיש העובר,
משוגע...
משוגע מאהבה.